כשהצעירים מתקדמים בשידוכים והגדול ממתין
קיבלתי שאלה כואבת שנכתבה ממקום אמיתי ועמוק: מה עושים כשאח או אחות צעירים מתקדמים בשידוכים, והגדול עדיין ממתין?
אז באמת זה קשה. אין מה לומר.
השאלה האמיתית היא - מה אנחנו רוצים שיקרה.
כי לפעמים אין ברירה. גם ניתוח הוא כואב וקשה, אבל כשיש מישהו שרוצה לצאת לדרך חדשה - הוא מוכן לעבור כאב זמני, כדי לזכות בחיים חדשים.
ושים לב: כשאני מדבר על אח/אחות גדולים - אין הכוונה לוותר למען הצעירים. זה לא בא מהמקום של "תרחמי עליה - לא חבל שתתקע בגללך?".
ממש לא.
זה מגיע מהמקום שלך - של הגדול.
אתה הוא זה שרוצה יותר מכל להשתחרר מהמקום התקוע. אתה זה שכואב מבפנים את העובדה שהתוצאות עד עכשיו לא משביעות רצון.
לכל אחד יש את הדברים שכובלים: מחשבות שתוקעות, הרגלים שמסבכים, פחדים שמעכבים.
וכשמבינים את זה, מבינים גם שלפעמים - אם רוצים להתקדם ולהתחתן - חייבים לשנות גישה, ולהחליף את החשיבה.
וזה באמת כואב. לפעמים אפילו יותר מניתוח.
אבל זה כאב של ריפוי.
וזה כאב שמוביל לשינוי.
ולמה?
כי עצם זה שיש מאחוריך אח או אחות צעירים מכניס אותך ללחץ.
אתה מגיע לפגישות לא פתוח, לא משוחרר - וממילא לא מתפקד כמו עצמך.
תחושת המסכנות מזיקה מאד לתהליך.
ורק כשיש דחיפה אמיתית - כשאתה זה שמעודד ותומך בצעירים, כשאתה משתתף איתם ברגעי שמחתם - שם תחושת המסכנות נעלמת.
כי אתה חלק.
אתה לא מסכן.
מסכן מתחבא בבית.
אז עכשיו - כל קושי, כל מהמורה, כל כאב -
הוא לא בשביל לוותר לאח או לאחות הצעירים.
הוא מגיע בשבילך!
וכשמבינים את זה - האם בכלל נשאר מקום לשאלה "איך אפשר??"
ועדיין, צריך עצות וכלים - איך לעבור את זה נכון.