איך שומרים על תקווה בשידוכים בלי להתייאש?
קיבלתי תגובה שמעלה נושא חשוב מאד.
וכך כתבה בחורה שנמצאת בשידוכים כבר תקופה ארוכה:
"אני עוד חודשיים בת 29 והפחד מהגיל רק גודל.
אני מרגישה שאין ברירה ואין לי מה לעשות, חוסר אונים מוחלט.
ולמרות שהלכתי למטפלת רגשית, התייעצתי ולמדתי.
ועדיין, אין להם באמת איך לעזור לי.
וגם להורים, אחים, חברות, אין איך להביא לי את הבעל שאני רוצה.
אני מתמודדת לבד עם התסכול הזה ובאמת יש רגעים של יאוש כזה.
וככל שהגיל גודל זה יותר, והמשבר ארוך יותר."
קשה למצוא מילים טובות יותר לתאר את הכאב הזה.
אבל יש כאן שאלה שחשוב להתייחס אליה ברצינות:
מה באמת אפשר לעשות - לא הכל תלוי בנו?
וזה נכון.
לא תמיד יש הצעות. לא תמיד מוצאים התאמה. וגם השדכן הכי טוב בעולם לא יכול ליצור זיווג מהאוויר.
אבל,
וזה אבל גדול -
זה לא אמור למנוע מאיתנו לחפש מה כן ניתן לעשות.
כי זה מה שיאוש עושה - מפיל כל סיכוי וכל השתדלות.
כשאני כותב לבחורים ולבחורות, עומדת לנגד עיני רק מחשבה אחת:
מה יוכל להועיל. מה יוכל לקדם.
ולכן, גם אם יש בעיות שהן לא בשליטתנו - זה עדיין לא מונע ממני לכתוב על מה שכן אפשרי. ומה שאפשרי, זה רק מה שבידיים שלנו.
מתוך זה אני רוצה להסביר דבר נוסף.
איך באמת צריכים להתמודד עם הקושי.
ואני רוצה לפתוח בסיפור:
לפני כ-60 שנה במלחמת ויטנאם נפלו רבים מצבא ארה"ב בשבי הויאטנמי. אחד מהם, סטוקדייל שמו, היה הקצין הבכיר ביותר בשבי, והוחזק שם במשך 7 שנים בתנאים ירודים ועינויים קשים.
שנים לאחר מכן הוא נשאל בראיון:
"מה עזר לך לשרוד?"
והוא ענה:
"מעולם לא איבדתי תקווה. מעולם לא היה לי ספק שאצא, ושזה ייגמר בניצחון"
שאל אותו המראיין: "מי לא שרד?"
והוא ענה משהו שאף אחד לא ציפה לו:
"האופטימיים - הם לא שרדו"
"היו כאלה שאמרו 'אנחנו הולכים לצאת עד החג'. והחג הגיע וחלף.
ואז הם אמרו: 'אנחנו הולכים לצאת עד פסח'. ופסח הגיע וחלף.
ואז עד תחילת השנה, ואז עד החג הבא, עד שהם התייאשו לגמרי.
והם מתו משברון לב."
ממליץ רגע לעצור, ולהפנים. האופטימיות - היא זו ששברה אותם.
אז אם לא אופטימיות - מה כן?
תקווה.
כותב החזו"א (אמונה וביטחון):
"טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון, כחובה להאמין בכל מקרה שבטח יהיה טוב. ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון. ואין הוראה זו בבטחון נכונה, כי מי יודע משפטי ה'."
יש הבדל עצום בין תקווה לבין אופטימיות.
אופטימיות - זה להגיד לעצמי "עד פסח זה יקרה", "עד ראש השנה אני כבר אהיה מאורס". זה לצפות לתוצאה טובה במועד מסוים. והבעיה עם אופטימיות היא שכשהתאריך עובר - היא נשברת.
וככל שזה חוזר על עצמו - בדיוק כמו האסירים בכלא - האופטימיות הופכת ליאוש.
והלב נשבר.
תקווה - זה משהו אחר לגמרי.
תקווה זה לא לדעת מתי - אבל להאמין כבר היום שכן. תקווה זה לא לשכנע את עצמי שזה יקרה בזמן מסוים - אלא לדעת שזה יקרה בזמן הנכון.
תקווה לא תלויה בתאריך.
אמונה אמיתית היא להאמין שה' יעשה את הטוב ביותר עבורי - אבל לא לדעת מתי, ולא לדעת איך - כשיתכן וזה יהיה כבר היום!
וכך כותב חובות הלבבות בשער הביטחון:
"מהות הבטחון היא מנוחת נפש הבוטח ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו."
(ההיפך הגמור מיאוש על כל גווניו)
ומה זה אומר לגבי שידוכים?
שלשה יסודות:
א. להכיר שה’ יכול להושיע בכל דרך.
אין שום מעכב.
ב. לבטוח שזה אפשרי בכל רגע.
לא רק כתיאוריה - באמת.
ג. לשמור על תקווה.
תקווה שמביאה מנוחת הנפש.
הקב"ה ישלח את הזיווג בדיוק בזמן הנכון. לא רגע קודם. לא רגע אחר כך.
אבל בלי תאריך יעד וגם בלי תאריך תפוגה.
וזה גם מה שמחבר אותנו לדבר הכי חשוב בתהליך: תפילה.
כי כשאדם אופטימי לסוף טוב - הוא ממתין. ממתין לטוב שיבוא בוודאי.
אבל כשהוא מאמין, בוטח בקב"ה ומקווה שזה יגיע - אז הוא מחובר לה'.
הוא צריך את התפילה. כי הוא מבין שזה תלוי בידי הקב"ה, לא בידיו שלו.
והכי חשוב:
תקווה אינה “לשבת ולחכות”.
תקווה היא פעולה:
לעשות את מה שבידיים שלנו,
גם אם חלק אחר עדיין לא בידינו.
להכיר במציאות - ובמקביל להתקדם צעד אחד קדימה.
זו הדרך היחידה לחיות בלי להישבר,
ולהישאר בצד הבריא של התהליך.