מה עושים כשההורים לוחצים להחליט מיד אחרי פגישה?
קיבלתי את המילים הבאות:
כל פעם אחרי פגישה
ההורים שלי אמרו לי את צריכה להחליט עכשיו
אם את רוצה להמשיך לפגישה נוספת
כי הבחור מחכה וזה לא יפה...
הפגישות היו מעולות.
התחברתי והיה לי טוב והיה לי כיוון חיובי,
אבל הלחץ הזה להחליט מיד עשה לי לא טוב.
הרגשתי שאני צריכה זמן לעבד את מה שהיה בפגישה
ולהחליט למחרת בבוקר.
אבל לא נתנו לי את זה.
אחרי פגישה שלישית ההורים שלי קראו לי ואמרו
שמעכשיו זה דיני נפשות,
וכל מה שאני מחליטה אני צריכה לקחת בחשבון שיש פה נפש של בחור.
מה שלא הבנתי אז, זה שיש גם את הנפש שלי...
בסוף פגישה חמישית הגעתי הביתה,
ההורים שלי מחכים לי במטבח ואומרים לי:
את צריכה עכשיו להחליט אם את רוצה לסגור או לא...
אני חייבת לציין שההורים שלי הורים מדהימים - תמכו בי וחיזקו אותי בכל החלטה ואם הייתי אומרת להוריד הם היו מקבלים.
ומבחינתם הייתי צריכה להחליט ישר אחרי הפגישה, בלי זמן לחשוב.
אז ההורים שלי לחצו ולחצו...
"עכשיו את צריכה להחליט"
"זה לא יפה שהבחור מחכה הוא בטח גם רוצה כבר לסגור"
אז החלטתי, שאני רוצה לסגור – ולא בלב שלם בכלל.
היה לי כיוון חיובי, בתוך הלב שלי ידעתי שזה מה שאני רוצה
אבל רציתי עוד פגישה או שתיים כדי להיות שלמה עם עצמי ועם ההחלטה.
זה לא קרה, וסגרנו בפגישה שישית.
אני נשואה היום כבר שנה וחצי, ואמא לילד.
ועד היום שאני נזכרת בהחלטה הזאת קשה לי נורא.
טוב לי ואני אוהבת את בעלי,
הוא הכי מדהים שיש הכי מסור ויש בינינו חיבור מדהים.
אבל ההחלטה הזאת הורגת אותי ואוכלת אותי כל יום,
וכל פעם שאני נזכרת בה עולות לי דמעות.
לא אני בחרתי את בעלי.
לא אני בחרתי שאני רוצה להתחתן, לא עשיתי את הבחירה הסופית...
אפילו שזה נשמע כזה קטנוני, הרי רציתי ממילא אז מה זה משנה אם זה עכשיו עוד שתי פגישות?
אבל לא. זה משנה! כי לא אני החלטתי!
באותו יום מיד אחרי פגישה חמישית, התקשרנו
לשדכנית והודענו לה שרוצים לסגור.
היא חזרה אלינו עם תשובה שהבחור רוצה לסגור אבל
צריך יום יומיים ללכת לבקש ברכה ויעוץ...
הרגשתי כל כך דפוק.
כל כך קינאתי בו שהוא בחר, ואמר את הכן בלב שלם.
אני כותבת את זה בדמעות, זה כל כך קשה.
אני רוצה לשתף גם את זה
כי הורים צריכים לייעץ ולכוון למקום הנכון, לא להחליט.
ולבחורים ולבחורות אני אומרת –
בבקשה תהיו חזקים ותחליטו בעצמכם
כי זה החיים שלכם.
גם אם לוחצים אתכם,
זו החלטה הכי חשובה שיש,
עם מי אתם הולכים לחיות ולהקים בית,
וצריך שיהיה את ההרגשה שאתם בחרתם.
כי אם לא אתם החלטתם – גם אם אתם הכי רוצים בעולם,
מה שנשאר זה הכאב שאני מרגישה עכשיו,
שלא אני בחרתי.
תודה רבה!
קראתי את הדברים האלו כמה פעמים.
הכל מסתובב סביב נקודה אחת:
מי קיבל את ההחלטה.
וצריך לומר:
לפעמים הלחץ מבחוץ לא נוצר יש מאין.
כשהדברים עוד לא הוכרעו בפנים –
הקולות מבחוץ תופסים יותר מקום.
כי כשאדם יודע איך לברר את הדברים עם עצמו –
גם אם לוחצים עליו, יש לו עמוד שדרה.
אבל כשאין בהירות, כשאין יכולת להחליט,
נוצר חלל ריק, שלתוכו נכנסים הכרעות מבחוץ.
לא מתוך כוונה רעה.
אלא כי יש צורך במישהו שיחליט.
ואם זה כך כשהכל טוב -
רק לדמיין מה קורה כשיש בעיות.
כשאין חיבור. כשיש קשיים.
ורק נשארים עם ההרגשה שגם בחירה לא נעשתה כאן.
בסוף, השאלה היא לא רק מה תהיה ההחלטה.
אלא מה תהיה התחושה בעוד שנה, חמש, עשרים.