אם כולם מנפחים – למה להציג את עצמי באמת בשידוכים?
שאלתי את הקוראים: את מה אמורים להציג בפגישה?
הגיעו עשרות תגובות. כמעט כולן אמרו אותו דבר:
"צריך להביא את עצמך במיטבך."
"להציג את האני האותנטי."
"להיות הכי אמיתי שיש"
רובם נשארו בשאלה: היכן עובר הגבול בין להציג, לבין להיות אמיתי.
אבל הקו הברור היה לא לנפח מה שלא קיים.
ואז הגיע מייל אחד שסתר את כל זה.
וכך כתב לי בחור:
"הרי כולם מגיעים ומציגים את עצמם במיטבם ויותר. אז הצד השני כבר רגיל לזה, ומוריד חצי. אם אני אבוא עם האמת, יורידו חצי גם ממני, ואני יוצא פחות מכולם. אז למה שאני אהיה היחיד שלא מנפח?"
זו שאלה טובה.
כי באמת, כשכולם קצת מגזימים, כולם גם קצת חושדים.
אבל כאן בדיוק הטעות.
אנשים לא מנכים מן האמת. הם מנכים את מה שלא נשמע אמיתי.
אולי לא תמיד יודעים להסביר למה, אבל כשמשהו לא אמיתי זה מורגש.
כשמישהו מציג את עצמו בצורה מנופחת, משהו לא מתיישב. הביטחון נשמע מאולץ, המשפטים מושלמים מדי, ויש תחושה שמשהו כאן לא לגמרי אמיתי.
לעומת זאת, כשאדם מציג את עצמו באמת ומספר בכנות, גם אם הוא עדיין לא מושלם, זה נשמע אחרת.
לא כהתנצלות, לא כהצגה, אלא כאמת.
ואת זה קשה מאוד לזייף.
ויש כאן עוד נקודה.
בחור שמרגיש שהוא "מפסיד" בגלל האמת, בדרך כלל לא מפסיד בגלל האמת.
הוא מפסיד כי הוא עדיין לא שלם עם המקום שבו הוא נמצא.
לאף אחד אין הכול.
אבל יש הבדל גדול בין אדם שאומר: "אני עדיין בדרך" מתוך התנצלות, לבין אדם שאומר את אותו משפט מתוך ביטחון ושמחה במקום שבו הוא נמצא.
וצריך לדייק כאן עוד דבר.
לומר אמת לא פירושו לספר בפגישה את כל הקשיים וההתמודדויות.
זה לא מקום שצריך להתוודות בו על כל דבר
טבעי ונכון לדבר על הטוב, על החוזקות ועל מה שיפה בך.
אבל שזה יהיה אמת, ומתוך המקום הטוב והאמיתי שלך. לא מהזווית האפורה, אבל גם לא מגרסה מנופחת.
ויש כאן נקודה עמוקה עוד יותר.
אתה לא יוצא לפגישה כדי שמישהי תתאים לגרסה שבנית.
אתה יוצא כדי לבדוק אם היא מתאימה לך.
ברגע שניפחת, אתה כבר לא בודק התאמה אליך, אלא לדמות שהצגת.
אם היא מתחברת לגרסה הזו, היא לא בהכרח מתחברת אליך.
ואם היא לא מתחברת, אולי דווקא פספסת מישהי שהייתה מתאימה למי שאתה באמת.
מי שמנפח לא מרמה רק את הצד השני.
הוא מסנן את החיים שלו לפי תמונה שאינה נכונה.
וזה מחיר הרבה יותר גדול.
אז איך תציג את עצמך נכון?
שלושה שלבים.
ראשית, להכיר את עצמך. לדעת איפה אתה באמת אוחז, מה החוזקות שלך, ובמה אתה עדיין צומח.
אגב, בשביל זה בדיוק בניתי את שאלון פיצוח האישיות.
שנית, לדעת לאן אתה שואף. לא סיסמאות, אלא יעד אמיתי שאתה כבר צועד אליו.
ושלישית, לחבר בין השניים. השאיפות שלך אינן ההישגים שלך. מותר לדבר על שתיהן, אבל לא להציג את השאיפה כאילו כבר הגעת אליה.
כשאדם יודע להבחין בין המקום שבו הוא נמצא לבין המקום שאליו הוא שואף, הוא כבר לא צריך לבחור איזו גרסה של עצמו להציג.
הוא פשוט מביא את עצמו.