מה עושים כשמרגישים תקועים בשידוכים ושום דבר לא זז?

הרב יצחק מטלון · מתוך המכתבים השבועיים

"אני לא יודע כבר למה אני מחכה.

כל פעם אני אומר לעצמי: 'אולי הפעם יקרה משהו',

וכלום.

כבר נהיה לי קשה להאמין שמשהו באמת יזוז."

המילים האלה לא נכתבו לי ישירות,

אבל ברור לי שיש הרבה שמתהלכים עם המחשבה הזו.

זו לא בהכרח עצבות עמוקה או תסכול גדול,

אלא יותר עייפות שקטה מהדרך.

מההצעות שלא התקדמו,

מהשיחות שלא הובילו לשום מקום,

מהרגעים שבהם נדמה שמשהו מתחיל לקרות – ואז שוב נעלם.

עוד תקופה חולפת, והכול מרגיש תקוע באותו מקום.

ואז עולה השאלה:

מה כבר יכול לזוז?

וכשמתקרב שביעי של פסח,

הסיפור של קריעת ים סוף מרגיש פתאום משל מדויק לחיים.

ננסה לרגע להיכנס לנעליים של נחשון בן עמינדב.

מצרים רודפים מאחור.

הים סוגר מלפנים.

שום כיוון. שום פתח.

תחושת ייאוש מוחלטת

משה מתפלל, העם עומד, אף אחד לא זז.

ואז נחשון מחליט שלא מחכים יותר.

בלי סימן, בלי הבטחה, בלי לדעת מה יקרה.

הוא פשוט מתחיל ללכת.

המים עולים – עד החזה, עד הצוואר, עד האף.

אולי חלק מהאנשים סביבו הרימו גבה.

אולי אפילו אמרו לו, בלחש או בקול:

"מה אתה עושה?"

ושם, בדיוק ברגע שבו היה נדמה שאין עוד אוויר –

הים נבקע

אבל רק אחרי הצעד שהוא עשה.

כך גם בחיים.

יש רגעים של שקט. של תקיעות. של בלבול.

ולא ברור מה עושים.

אבל אולי, כמו אז –

דווקא ברגע שאין כבר על מה להישען,

זה הזמן לעשות תנועה.

לא דרמטית.

לא מהפכנית.

רק צעד אחד קטן, אמיתי, שיכול להזיז משהו.

אז מה הצעד שלך?

אולי זו שיחה שלא העזת לקיים.

אולי פנייה למישהו שיכול להאיר כיוון.

אולי חזרה לטיפול שהפסקת, או אפילו התחלה של תהליך חדש.

ואולי – וזה החלק הכי עמוק –

הצעד הוא לעצור רגע ולשאול את עצמך:

האם אני באמת פתוח לבדוק כל הצעה בעיניים נקיות,

או שאני שומע "לא" עוד לפני שנתתי לזה סיכוי?

אילו החלטות פנימיות קיבלתי בלי לשים לב, שהפכו לקירות?

אולי זו רשימת דרישות, שנראתה פעם הכרחית –

והיום היא סוגרת כל מה שלא נכנס בול להגדרה.

אולי אלו ציפיות שהתעצבו לאורך הדרך –

ובלי להרגיש, הן דוחות כל הצעה שלא עונה עליהן מיד.

אולי זו התחושה ש"אני כבר יודע/ת מה מתאים לי" –

אבל בעצם מה שהיא באמת עושה,

זה לחסום כל מה שלא מוכר לך מראש.

יכול להיות שהצעד הנכון עכשיו הוא לא למחוק את כל מה שחשבת,

אלא פשוט לשבת עם דף ועט,

ולכתוב מחדש:

מה אני באמת צריך – ומה אני רק חושב שאני צריך.

לזקק את הדברים באמת,

לא להתפשר. רק לפתוח אפשרויות.

לפעמים צעד אחד כזה,

גם אם קטן,

פותח דרך שלמה.

שביעי של פסח הוא לא רק סיפור שקרה.

זה רגע שמתרחש כל שנה מחדש.

הים נבקע – לא בגלל מי שעומד,

אלא בגלל מי שבוחר לזוז.

שנזכה כולנו לחוות את קריעת ים סוף.